יָרֵחַ מָלֵא שֶׁל אֱלוּל
יָרֵחַ מָלֵא שֶׁל אֱלוּל
מֵאִיר בְּאוֹר יְקָרוֹת
אֶת כָּל מָה שֶׁהֶחְמַצְנוּ.
יִסּוּרִים מְמָרְקִים,
וְהַצַּעַר
מַבְרִיק אֶת הַיָּמִים הַמִּתְקַצְּרִים,
וְכָךְ אָדָם נִזְכָּר
כַּמָּה גָּדוֹל עֶרְכָּהּ
שֶׁל כָּל שָׁעָה שֶׁל אוֹר.
כְּשֶׁגַּם הַיָּרֵחַ יִדְעַךְ
תִּכְלֶה שָׁנָה.
בִּצְעִירוּתִי
הָיִיתִי מְמַלֵּא אֶת הַיָּמִים הַלָּלוּ
בִּנְדָרִים וְהַבְטָחוֹת,
הַיּוֹם ־
כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת.
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי
מִתְאַמֵּץ לְהַרְפּוֹת, לְהַתִּיר,
מַנִּיחַ אֶת עַצְמִי עַל הַסְּפִינָה
שֶׁמַּפְלִיגָה אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל.
לְאָן הִיא מַגִּיעָה?
אֲנִי פָּחוֹת שׁוֹאֵל.
מֵבִין
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת,
מֵבִין
שֶׁגַּם אִם תְּכַוֵּן
לֹא מֻבְטָח שֶׁתִּפְגַּע,
לֹא מֻבְטָח שֶׁאִם תִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל
הוּא יֹאמַר אֶת מָה שֶׁבִּקַּשְׁתָּ.
נשיר