מוּל הַמְּגֵרוֹת
נִזְכָּר בְּעֶרֶב פֶּסַח מוּל הַמְּגֵרוֹת
אֵיךְ נִסִּיתִי לְסַדֵּר אוֹתָן,
בֶּאֱמֶת שֶׁנִּסִּיתִי
נַעַר חוֹלְמָנִי וּכְבַד תְּנוּעָה,
הָעֶלֶם שֶׁפַּעַם הָיִיתִי
וְלֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא לִקְרֹא שׁוּב
אֶת מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה
שֶׁהִיא כָּתְבָה
וְלֹא יָכֹלְתִּי לְדַלֵּג גַּם עַל אֵלּוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁלַחְתִּי
וְגַם לֹא עַל שִׁיר הַהוּא בְּדַף מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
שֶׁאֲפִלּוּ אֲנִי לֹא זוֹכֵר שֶׁכָּתַבְתִּי
וּתְמוּנוֹת עִם כַּמָּה מִלִּים מֵאָחוֹר
וְתַשְׁלִיל
שֶׁצָּרִיךְ לְנַסּוֹת וְלִזְכֹּר
לְפַתֵּחַ
וּמַפְתֵּחַ
לְדֶלֶת שֶׁאָבַדְתִּי מִזְּמַן,
הֶעָרָה בַּתְּעוּדָה
כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן,
הַמּוֹרָה כָּתְבָה שֶׁאֲנִי כְּמוֹ בּוֹר סוּד.
אוּלַי בִּגְלַל זֶה עָמַדְתִּי אָבוּד
בֵּין הֲמוֹן פִּתְקָאוֹת
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא זָרַקְתִּי,
פִּסּוֹת עַל פִּסּוֹת שֶׁל נְיָר
שֶׁאוּלַי פַּעַם
יוֹסִיפוּ דָּבָר
לָעוֹלָם הָאִלֵּם
שֶׁמִּחוּץ לַמְּגֵרָה.
אֶלֶף סוֹדוֹת קְטַנְטַנִּים
הִיא נָצְרָה בְּקִרְבָּהּ,
לֹא מְסַפֶּרֶת
(אִמָּא לִפְעָמִים הֵצִיצָה, אַךְ אוֹתָהּ הַמְּגֵרָה אֵינֶנָּה סוֹפֶרֶת)
וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֶרֶת
צָרִיךְ לְמַהֵר,
עוֹד לֹא הִסְפַּקְנוּ דָּבָר לְסַדֵּר.
מָה כְּבָר יֵשׁ בַּמְּגֵרוֹת הָרֵיקוֹת,
לָמָּה אַתָּה מִתְעַכֵּב?
כִּי הַזִּכְרוֹנוֹת מְלֵאִים
בְּחַיִּים וּבִכְאֵב
מָרִיר וּמָתוֹק,
לֹא עָנִיתִי.
נשיר