שְׁקֵדִיָּה בָּעֲרָפֶל
שְׁקֵדִיָּה בָּעֲרָפֶל
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ,
עָשָׁן קָרִיר אוֹפֵף אֶת הַפְּרָחִים.
הָאָרֶץ מְדַבֶּרֶת בְּשֶׁקֶט,
מְכֻסָּה בְּצָעִיף עַל פֶּתַח עֵינַיִם
מְגַלָּה טֶפַח, מְכַסָּה טְפָחַיִם
מְצַוָּה אוֹתִי לָבוֹא אֵלֶיהָ צָנוּעַ
בְּמַקְלִי וּבְמָעוֹתַי
לַעֲשׂוֹת בֵּין פְּרָחֶיהָ אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים
שֶׁחָל לִהְיוֹת
רַק לְפִי חֶשְׁבּוֹנִי
רַק לְפִי גַּעְגּוּעַי.
בְּתוֹךְ הָעֲנָנָה הַלְּבָנָה, בְּצֵל כְּנָפֶיהָ
בֵּין הַבַּדִּים
יִפְרַח הַמַּטֶּה
וְיִגְמֹל שְׁקֵדִים.
נשיר