אֶתְרוֹג אַחֲרֵי סֻכּוֹת
חֲלוֹמוֹת יְשָׁנִים שֶׁלֹּא הִגְשַׁמְתִּי
מַרְקִיבִים בִּי
כְּמוֹ כְּתָמִים שְׁחוֹרִים עַל פְּרִי.
תֹּאכַל, זֶה דְּבַשׁ
אֲנִי מְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁכָּכָה טוֹב.
פֵּרוֹת מִתְקַמְּטִים בַּקְּעָרָה,
אֶתְרוֹג אַחֲרֵי סֻכּוֹת
הוֹלֵךְ וּמִתְכַּוֵּץ
הוֹלֵךְ וּמִצְטַמְצֵם,
לֵב שֶׁל אָהוּב שֶׁנִּשְׁכַּח
שֶׁאִבֵּד אֶת חַלּוֹן הַזְּמַן
וְאֵין יָד שֶׁתֶּאֱסֹף אוֹתוֹ,
שֶׁתַּצְמִיד לְעוֹרוֹ מַגָּע רַעֲנָן
שֶׁל הֲדַס וְעַרְבֵי נַחַל.
הוּא עֲדַיִן נוֹשֵׂא בְּקִרְבּוֹ
אֶת אוֹתוֹ הַמַּבָּט
שֶׁלֹּא מָצָא בּוֹ פְּגָם,
שֶׁעָטַף אוֹתוֹ בְּרַכּוּת קוֹטִיפָתִית
עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְאֻנֶּה לוֹ דָּבָר
וְכָעֵת הוּא מֻפְקָר.
כִּמְעַט אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר,
אוּלַי עוֹד מְעַט יוֹתֵר לִי
לִלְמֹד סוֹדוֹת וְשַׁעֲרֵי גִּלְגּוּלִים
וְשַׁעֲרֵי נְשָׁמוֹת
וְשַׁעֲרֵי אוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ בָּאֲוִיר
וְאֵינָם
נשיר