וִדּוּי קָטָן
אִי אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת סְלִיחָה
בְּלִי לְקַבֵּל אֶת הַדִּין.
רַק קַבָּלַת הַדִּין הִיא הַכָּרָה בְּעֹמֶק הָאַחֲרָיוּת,
הֲבָנָה בּוֹגֶרֶת שֶׁל מַעֲשֶׂה,
מַפְתֵּחַ לְשַׁעַר שֶׁדַּרְכּוֹ אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל תִּקּוּן בְּכֵנוּת.
לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה זֶה לִהְיוֹת מוּכָן לָשֵׂאת בְּתוֹצָאוֹת.
אֲנִי מְקַבֵּל אֶת הַדִּין שֶׁל עֵינַיִךְ הַיָּפוֹת,
שֶׁל מַבָּטֵךְ הַנּוֹקֵב
הַיּוֹרֵד אֶל תְּהוֹמוֹת
נִסְתָּרִים
בְּנַפְשִׁי,
אֲנִי מְקַבֵּל אֶת הַדִּין
שֶׁל כָּל כְּאֵב, שֶׁל כָּל צְבִיטָה שֶׁצָּבְטָה אֶת לִבֵּךְ
בְּלִי מֵשִׂים,
עָלַי לִצְרֹב אוֹתָם בִּבְשָׂרִי כָּל הַיָּמִים
וְאַף עַל פִּי כֵן
בּוֹאִי נַעֲשֶׂה שְׁגָגוֹת לְפַרְפָּרִים לְבָנִים,
נִתֵּן לָהֶם לִפְרֹחַ בָּאֲוִיר אֶל הַסְּתָו הַמִּתְקָרֵב.
אַף עַל פִּי כֵן
בּוֹאִי נְקַבֵּל אֶת דִּין הָאַהֲבָה,
נָשׁוּב לְהַמְתִּיק סוֹדוֹת שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה
וּנְכַסֶּה בָהּ כָּל פְּשָׁעִים.
אִם נִפְרֹס מֵעָלֵינוּ טַלִּית נְקִיָּה שֶׁל חֶסֶד
אֲפִלּוּ מַיִם זֵדוֹנִים שֶׁשָּׁפַכְנוּ
יַהַפְכוּ הִזְדַּמְּנוּת.
נשיר