בַּת צְלָפְחָד
אַבָּא שֶׁל נֹעָה
מֵת בְּחֶטְאוֹ,
וְכֻלָּם בַּכִּתָּה יָדְעוּ.
כְּשֶׁלִּמְּדוּ עַל שַׁבָּת
הִיא הָיְתָה נְבוֹכָה
וְחִכְּתָה כְּבָר לְסוֹף הַשִּׁעוּר.
נֹעָה בַּת צְלָפְחָד.
כְּשֶׁקָּרְאוּ אֶת הַשֵּׁם,
מִישֶׁהוּ זָרַק: "הַמְּקוֹשֵׁשׁ!"
הַמּוֹרָה נִסְּתָה לְהַמְשִׁיךְ כָּרָגִיל,
אֲבָל מִישֶׁהוּ תָּמִיד מִתְלַחֵשׁ.
"אֲנִי בַּת צְלָפְחָד!"
נֹעָה צָעֲקָה,
"לֹא אִכְפַּת לִי מָה שֶׁאוֹמְרִים.
לְאָבִי שֶׁשִּׁלֵּם עַל חֶטְאוֹ בְּחַיָּיו
הָיוּ גַּם צְדָדִים אֲחֵרִים.
אֲנִי בַּת צְלָפְחָד!
שֶׁהָאָרֶץ תֵּדַע,
גַּם לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ מָקוֹם.
לְאָבִי הַקָּבוּר תַּחַת גַּל אֲבָנִים,
לְאָבִי הַנִּסְקָל
הַקּוֹרֵא מִתְּהוֹם.
נֹעָה בַּת צְלָפְחָד.
לֹא תִּמְחוּ אֶת הַשֵּׁם,
סָחַבְתִּי אוֹתוֹ בְּלִי בּוּשָׁה ־
עַד גְּבוּל הַשָּׁמַיִם
שֶׁל אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.
הִנֵּנִי, הַבַּת, הָאִשָּׁה".
נשיר