אֲתוֹנוֹת
רֹב הָאֲתוֹנוֹת
שֶׁרוֹאוֹת מַלְאָכִים
לֹא יְכוֹלוֹת לְסַפֵּר.
הֵן עוֹצְרוֹת בַּדֶּרֶךְ,
מִסְתַּבְּכוֹת
וְחוֹטְפוֹת אֶת הַשּׁוֹט בִּשְׁתִיקָה.
לְרֹב הָאֲתוֹנוֹת הַפֶּה לֹא נִפְתָּח,
רַק הַמַּכָּה.
הָיָה לִי יֶלֶד כָּזֶה בַּכִּתָּה.
הוּא לֹא הָיָה חֲמוֹר,
רַק רָגִישׁ וְשׁוֹתֵק וְסוֹחֵב,
חוֹטֵף,
אֲבָל לֹא יָכוֹל לְהַגִּיד שֶׁכּוֹאֵב.
בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים
הוּא הָיָה נִצְמָד לַגָּדֵר,
וְהוּא הָיָה זָקוּק לְנֵס
רַק כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְדַבֵּר.
נשיר