כֹּרַח הַנְּסִבּוֹת
כֹּרַח הַנְּסִבּוֹת מוֹבִיל לְכָךְ,
שֶׁבַּסּוֹף נִבָּלַע בַּאֲדָמָה.
כְּשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעָתִי,
תֵּן לִי לִפֹּל אֵלֶיהָ
בְּלִי אֵימָה.
בְּלִי צָרוּת עַיִן וְקִנְאָה,
בְּלִי שֶׁרָצִיתִי חַיִּים אֲחֵרִים,
בְּלִי טְרוּנְיוֹת וּטְעָנוֹת,
בְּלִי יִסּוּרִים.
כָּל מָה שֶׁאֲנִי חוֹלֵק עָלֶיךָ,
זֶה כִּי אֲנִי לֹא מֵבִין,
וַאֲנִי מַאֲמִין
שֶׁזֶּה לְשֵׁם שָׁמַיִם.
כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה
וְהַגּוּף יִשְׁקַע,
גַּם מָה שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין
יִהְיֶה לְאַיִן.
כְּשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעָתִי,
שִׂים אֶת נִשְׁמָתִי בְּמִשְׁכָּנְךָ,
בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
וּמִן הָאֲדָמָה
אֵלֶיהָ הַגּוּף יֵרֵד,
יַעֲלוּ פְּרָחִים
עַל מַקֵּל הַשָּׁקֵד.
נשיר