שָׂכָר וְעֹנֶשׁ
שָׁמַיִם כַּבַּרְזֶל, אֶרֶץ כִּנְחוּשָׁה
אֲנִי יָרֵא אֶת הַקְּלָלוֹת
אֲנִי יָרֵא אֶת הַתְּחוּשָׁה
שֶׁנֶּעֱזַבְנוּ
וּמַגִּיעַ
הַכֹּל מַגִּיעַ
סָבִי בִּכְאֵבָיו הָיָה צוֹעֵק: חָטָאתִי!
אֵיךְ כָּזֶה צַדִּיק?
אַף פַּעַם לֹא יָדַעְתִּי
בַּמֶּה חָטָא אֲבָל כָּךְ תָּמִיד מִלְמֵל
כְּשֶׁשָּׁכַב עַל הַמִּטָּה בְּיִסּוּרָיו
אִם בְּחֻקּוֹתַי... הַכֹּל נִכְתַּב
מֵאָז בְּדָמִי הֻכָּה הַשֹּׁרֶשׁ
אָסוּר מֻתָּר, שָׂכָר וְעֹנֶשׁ
אַךְ לְצִדָּם גַּם מְהַדְהֵד הַצְּלִיל
כְּמוֹ בְּכִיַּת שׁוֹפָר:
לָמָּה כָּכָה?
אֵיךְ אֶפְשָׁר?
נשיר