מַתְּנוֹת עֲנִיִּים
הַנִּיחִי לִי אֶת פְּאַת הַשָּׂדֶה
וְאֶת הָעוֹלֵלוֹת,
לְלַקֵּט אַחֲרַיִךְ
מִשְׁאָלוֹת וּתְפִלּוֹת
שֶׁלֹּא נֶאֶסְפוּ לַאֲלֻמָּה.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת הַשִּׁכְחָה שֶׁלָּךְ
וְאֶת הַשִּׁבּוֹלִים
וְאֶת הָאֹמֶץ לְהַשְׁאִיר פִּנָּה
וְלֹא לְהַשְׁלִים,
וּלְהַאֲמִין שֶׁגַּם מִתּוֹכָהּ
יִצְמַח חֶסֶד.
מִן הַנֶּעֱזָב, מִן הַנִּשְׁכָּח,
מִן הַנּוֹפֵל בְּעֵת קָצִיר,
מִן הַיְּכֹלֶת לַעֲזֹב בַּצַּד
וּלְהַחְסִיר,
גַּם אִם לֹא נְבַקֵּשׁ לֶאֱסֹף אֶת הַכֹּל
בְּכָל הַכֹּחַ
נוּכַל לִצְמֹחַ.
נשיר