צָרַעַת הַבַּיִת
בְּבֵית הַמְּצֹרָע לֹא קִרְצְפוּ אֶת הַכְּתָמִים
וְהֵם פָּשְׁטוּ עַל הַקִּירוֹת כְּמַגֵּפָה ־
הַשַּׁעַר הַחוֹרֵק, עֵינֵי הַחֲתוּלִים,
הָרֵיחַ הַמַּתְמִיד שֶׁל הַשְּׂרֵפָה.
בְּקִרְבּוֹ פּוֹסֵעַ יֶלֶד הַבְּדִידוּת
עִם סוֹדוֹתָיו אֲשֶׁר הָיוּ גְּלוּיִים לַכֹּל,
נִכְנָס עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
אֶל תּוֹךְ עָנָן שֶׁל רְכִילוּת
וּמְרוֹקֵן מִנַּעֲלָיו הָרִים שֶׁל חֹל.
זַב חֹטֶם וְטָמֵא וּמְרֻחָק,
בְּבַקָּשָׁה, בְּבַקָּשָׁה לִהְיוֹת בְּשֶׁקֶט.
בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל שֶׁלִּי, מֵעֵבֶר לַפִּנָּה,
אֲנִי עוֹבֵר וְלֹא מַצְבִּיעַ לַמִּרְפֶּסֶת.
נשיר