כְּתֹנֶת
מִתַּחַת לַבְּגָדִים
אֲנִי לוֹבֵשׁ כְּתֹנֶת פַּסִּים
הִיא מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי אֶל הַבּוֹר
אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְסַפֵּר לַאֲחֵרִים
אֶת הַפֶּלֶא שֶׁלִּי
שֶׁהוּא גַּם הַחֹר הַשָּׁחֹר
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת
וּבְאוֹתָהּ הָעֵת חוֹצֵץ
בֵּינִי
לְבֵין מִי שֶׁאֵינָם מִתְהַלְּכִים בִּגְדוֹלוֹת
אֲנִי מְצַפֶּה מֵעַצְמִי
וְשׂוֹנֵא אֶת עַצְמִי
עַל כָּל אוֹתָן הַמִּשְׁאָלוֹת
וְנִכְשַׁל וְלֹא מֵעֵז
כְּדֵי לֹא לִפְשֹׁט מַלְכוּת מְדֻמְיֶנֶת
וּלְהִתְלַכְלֵךְ
אָסִיר מֵאֲחוֹרֵי סוֹרְגִים מִבַּד
וּמִסְתַּבֵּךְ בְּבֶגֶד אֶחָד
שֶׁאֵינִי מַצְלִיחַ לְהָסִיר
בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו דָּם
אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְהַלֵּךְ פָּשׁוּט וְאוֹהֵב
כְּאַחַד הָאָדָם
וַאֲנִי מִתְכַּסָּה בִּכְתֹנֶת הַפַּסִּים
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ בִּי שׁוּם פְּגָם
הִיא תָּמִיד קְצָרָה מִדַּי.
נשיר