לְנַעֲמָה
לֹא חָשַׁבְתְּ שֶׁכָּךְ זֶה יִגָּמֵר.
מֵחַלּוֹן הַתֵּבָה הַקָּטָן
רָאִינוּ עוֹלָם שׁוֹקֵעַ
וְאֶלֶף חַיּוֹת שָׁאֲגוּ מִתַּחְתֵּנוּ
עַד שֶׁהָיְתָה אֲדָמָה יַצִּיבָה.
בֶּטַח חָשַׁבְתְּ לְעַצְמֵךְ,
אַחֲרֵי הַמַּבּוּל נִהְיֶה מִשְׁפָּחָה,
נֵשֵׁב מִסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן
לָשִׁיר אֶת שִׁירֵי הַשַּׁבָּת,
אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
הַיּוֹנָה תִּמְצָא מָנוֹחַ.
אֵין לִי עוֹד כּוֹחַ.
אֲנִי שִׁכּוֹר וְעָרוּם
וּבְתוֹכֵי הַיְּקוּם עֲדַיִן שׁוֹקֵעַ,
חַם וּמַהְבִּיל.
אֲנִי מְקַלֵּל אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁלֹּא מְסֻגָּל לְהָכִיל
וְרוֹאֶה עֶרְוָתִי
יוֹדֵעַ וְלֹא מְכַסֶּה.
בְּתוֹכִי זוֹרְמִים מַיִם רָעִים
רַק הַיַּיִן מַרְדִּים וּמֵהָסֶה
וּמַשְׁתִּיק אֶת הַכֹּל
אֵין כְּבָר תֵּבָה
לְהַנִּיחַ בָּהּ לֵב שֶׁטָּבַע בְּיֵאוּשׁ וּבְרִיק
בְּתֵבָה אֶפְשָׁר רַק לְהַדְחִיק
טִשְׁטוּשׁ כְּאֵבִים
בַּחַמָּר הָאָדֹם וְהַמַּר
תֵּדְעִי שֶׁמִּזְּמַן כְּבָר רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ
שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר.
גַּם מֵעֵבֶר לַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן
לֹא מָצָאנוּ אֹשֶׁר שֶׁבָּא בְּקַלּוּת
שׁוּב פְּרִי הָעֵץ שֶׁנִּסְחַט אֶל הַכּוֹס וְנִטְעַם
הִטְרִיף אֶת הַדַּעַת
וְשׁוּב צָרִיךְ לַעֲבֹד וּלְתַקֵּן
לְהָעֵז וְלָגַעַת וְלָשֵׂאת אֶת עָצְמַת הַכְּאֵב.
אֶלֶף חַיּוֹת שָׁאֲגוּ מִתַּחְתֵּנוּ
וְיָדַעְנוּ לָצוּף
אֲבָל אִישׁ לֹא שָׁאַל מָה נֹחַ חָשׁ
יֵשׁ צְעָקָה, יֵשׁ חַיָּה שֶׁכְּלוּאָה בְּתוֹךְ גּוּף, מִזְדַּחֶלֶת כְּמוֹ הַנַּחַשׁ
וְנוֹהֶמֶת בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה
גַּם הַמַּבּוּל לֹא יַטְבִּיעַ אוֹתָהּ,
וּבֶטַח לֹא יַיִן.
רַק עֵינַיִם חוֹמְלוֹת וְהַרְבֵּה עֲבוֹדָה,
אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת זֶה, וַעֲדַיִן לֹא שָׁם.
תּוֹדָה,
שֶׁעוֹד לֹא נֶעֱלַמְתְּ.
נשיר