רִבִּית
אֲנִי הַרְבֵּה בַּבַּיִת לוֹוֶה בְּרִבִּית
אֲנִי הַרְבֵּה נוֹשֶׁה
וְהַרְבֵּה מְנַסֶּה לְשַׁנּוֹת נוֹשֵׂא,
בּוֹרֵחַ לְזוּטוֹת
קוֹנֶה לִי מַשֶּׁהוּ טוֹב
וְכוֹעֵס עַל עַצְמִי,
וּמַגְדִּיל אֶת הַחוֹב.
הַנּוֹשֶׁה לֹא מְשַׁנֶּה לוֹ
שֶׁאַתָּה לֹא מְשַׂחֵק
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְךָ גִּישָׁה
רִבִּית אַחַת
תָּמִיד מְשֻׁלֶּמֶת,
קוֹרְאִים לָהּ בּוּשָׁה.
תְּפִלּוֹת הֵן כְּסוּתִי לְבַדָּהּ
מִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן צְעָקָה
תִּכָּנֵס!
אֲנִי חַיָּב הַרְבֵּה
וְנוֹשֶׁה
וְחַיָּב
שֶׁתַּעֲשֶׂה נֵס.
נשיר