מִרְיָם
אֲנִי מַבִּיטָה בְּךָ מִן הַסּוּף
וְאֵינִי יְכוֹלָה לָגֶשֶׁת,
מַיִם רַבִּים לֹא מְכַבִּים
בְּכִי תִּינוֹק וְאָחוֹת נוֹאֶשֶׁת.
בְּלִי נְשִׁימָה, יְחֵפָה, דַּלְפוֹנִית
רָצָה אַחֲרֵי זִרְמֵי הַנָּהָר.
אֲסוּרָה אֶל הַתֶּפֶר בֵּין יָם יַבָּשָׁה
וְאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ דָּבָר.
אֵיךְ לֹא תֵּדַע, יֶלֶד יָפֶה
חֵיק אִמֵּנוּ וּזְרוֹעַ הָאָב?
יָדָיו הָרְצוּצוֹת כְּמִשְׁעֶנֶת קָנֶה,
עוֹד גַּל וְאַתָּה נֶעֱזָב.
עַד קְצֵה הַגֵּאוּת
עַל סִפּוֹ שֶׁל הַסַּחַף
אֶלְחַשׁ לְךָ שִׁיר שֶׁתִּישַׁן.
קוֹלִי הָאִלֵּם יְהַדְהֵד בַּתֵּבָה.
עוֹדֶנִּי אִתְּךָ, אָח קָטָן.
נשיר