הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם
הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם
אֶת רִגְעֵי הַתְּמִימוּת הָאֲבוּדִים,
אֶת הַשֶּׂה הָרַךְ בַּשָּׁנִים,
אֶת הַשּׁוֹר הַגּוֹעֶה בְּשׁוּלֵי הַדְּרָכִים,
מְפֻזָּר וְנִכְסַף.
אֶת שִׂמְלַת הַפְּרָחִים
שֶׁאָהַבְתִּי,
וְלָבַשְׁתְּ לִכְבוֹדִי בְּיָמִים אֲחֵרִים,
לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל הִתְפַּזֵּר וְנִסְחָף.
כָּל עוֹד אֵין יֵאוּשׁ ־
יֵשׁ שַׁיָּכוּת.
עוֹדֶנִּי מַחְזִיק אֶת הַחוּט הַשָּׁקוּף.
זִקּוֹת נִסְתָּרוֹת
עֲדַיִן זוֹרְמוֹת לִי בַּדָּם.
כָּל הַפִּזּוּר הַמֻּנָּח חֲלָקִים חֲלָקִים,
מָה שֶׁנִּשְׁמַט וּלְאַט נֶעֱלַם,
הָיָה פַּעַם דָּבָר שָׁלֵם.
מִי שֶׁרוֹאֶה,
שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּם.
נשיר