בְּדֹלַח
בֹּקֶר שֶׁל רֵיחוֹת לִימוֹן,
גֶּשֶׁם רַעֲנָן וּבְדֹלַח.
הֲמוֹן שִׁבְרֵי יַהֲלוֹמִים
עַל הֶעָלִים שֻׁבְּצוּ לִקְרֹא לָךְ.
אֶלֶף כִּשְׁלוֹנוֹת אָדָם.
לָרֹב אֲנַחְנוּ רַק בְּעֵרֶךְ,
אַךְ יֵשׁ בְּקָרִים שֶׁבְּתוֹכָם
גַּם הַקַּבְּצָן שָׁוֶה לְמֶלֶךְ.
כִּי הָאֲוִיר נִשְׁטַף, נִרְחַץ
וְגַם הַתְּכֵלֶת נֶאֱצֶלֶת
וְהַגּוֹרָל עוֹד לֹא נֶחְרַץ
אִם לֹא סָגַרְתְּ לוֹ אֶת הַדֶּלֶת.
אֶת רְסִיס הַטַּל הֲכִי יָקָר
אֵינִי צָרִיךְ בִּכְלָל לִקְנוֹת,
הוּא מְחֻלָּק חִנָּם עִם שַׁחַר
לְאֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים לִרְאוֹת.
רֵיחַ לִימוֹנִים צָהֹב
שֶׁנֶּעֶטְפוּ בְּטַל וָזֹהַר
לֹא צָרִיךְ סֻכָּר, פָּשׁוּט
לְהִתְבּוֹנֵן אֶל תּוֹךְ הַטֹּהַר.
נשיר