לִפְגֹּשׁ יָם וְלִפְגֹּשׁ הַר
הָאֹמֶץ שֶׁל הַיָּם
לְהַקְשִׁיב לָרוּחַ הַקְשָׁבָה עֲמֻקָּה,
לְהַקְשִׁיב לָהּ פְּנִימָה
עַד לַמְּצוּלָה
עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהוּא מוּכָן
לִגְעֹשׁ וְלִסְעֹר לְקוֹלָהּ.
מֵרֹב הַקְשָׁבָה הִיא עוֹשָׂה בּוֹ גַּלִּים,
הוּא מוּכָן לְהִשְׁתַּנּוֹת.
הָאֹמֶץ שֶׁל הָהָר
לִשְׁמֹעַ אֶת הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת
וְלַעֲמֹד,
לִרְאוֹת אוֹתָהּ מְנַעֲנַעַת בִּפְרָאוּת
עֵצִים וְצַמָּרוֹת
וְלֹא לָזוּז
וְלֹא לִסְטוֹת.
הָאֹמֶץ שֶׁל הָרוּחַ
לִפְגֹּשׁ יָם
וְלִפְגֹּשׁ הַר.
נשיר