שָׁלוֹשׁ אֲחוּז סוֹלְלָה
אֲנִי עַל שָׁלוֹשׁ אֲחוּז סוֹלְלָה
עוֹד רֶגַע מִתְנַתֵּק
וְיֵשׁ בְּפָנֵינוּ שְׁתֵּי אֶפְשָׁרוּיוֹת ־
לְחַכּוֹת בְּעַצְבָּנוּת
עַד שֶׁנֵּעָלֵם זֶה לָזוֹ
בְּעוֹד כַּמָּה שְׁנִיּוֹת,
אוֹ לְנַצֵּל אֶת הַחַלּוֹן הַצַּר
וְלוֹמַר בּוֹ אֶת כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר.
כַּמָּה פְּעָמִים
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד בִּשְׁתֵּי דַּקּוֹת?
לֹא יוֹדֵעַ,
שָׁוֶה לְנַסּוֹת.
אוּלַי יִתְנַתֵּק בַּאֲנִי
אוּלַי בְּאוֹהֵב
אוּלַי בְּאוֹתָךְ,
אָז אִם לֹא נַסְפִּיק
תֵּדְעִי שֶׁזֶּה כָּךְ
וְאוּלַי כְּבָר עָדִיף
כְּדֵי שֶׁלֹּא נִתָּקַע
לָתֵת לָאֵינְסוֹף
לְדַבֵּר בִּשְׁתִיקָה.
נשיר