קֶרֶשׁ אַחֲרוֹן
בְּסַעַר סוּפָה וָשֶׁבֶר,
בַּמֶּרְחַקִּים הַנִּפְעָרִים
כְּמוֹ יָם בַּחֹשֶׁךְ וְאֵימַת הַשִּׁכְחָה,
אֲנִי מְחַבֵּק אֶת הָאַהֲבָה בְּעַצְמָהּ.
קֶרֶשׁ מִסְּפִינָה נִטְרֶפֶת,
קֶרֶשׁ אַחֲרוֹן
בְּמַיִם רַבִּים
בְּלִי קֵץ וְתִכְלָה,
אֲנִי מַנִּיחַ שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל נְשָׁמָה
עַל עֶצֶם עַצְמוּתָהּ.
כָּל עוֹד הַנְּשָׁמָה אוֹהֶבֶת
הִיא חַיָּה,
כָּל עוֹד הִיא אוֹהֶבֶת
גַּם הָעוֹלָם הַמְּשֻׁגָּע הַזֶּה
רָאוּי לְחֶסֶד
וּלְעֵת עַתָּה
לֹא יִטְבַּע בַּיָּגוֹן הַמָּלוּחַ.
נשיר